פסק-דין בתיק ב"ל 4531-07-11

עניינו של פסק דין זה - זכאות לקבלת "תוספת תלויים" המשולמת כתוספת לקצבת נכות.

מבוא

1.         פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - " החוק") עוסק בביטוח נכות (בפרק זה כלולים סעיפים 195 - 222ג לחוק). סעיף 199 לחוק קובע ארבעה סוגי גמלאות שלהם זכאי נכה (כהגדרת מונח זה בסעיף 195; להלן - " קצבת הנכות הבסיסית"). סעיף 200 לחוק קובע את שיעורי הגמלאות וסעיף קטן (2)(ג) שבו קובע תשלום קצבה נוספת לנכה שיש לו תלויים (להלן - " תוספת תלויים" או " התוספת"), וזאת בנוסף על קצבת הנכות הבסיסית, כדלקמן -

" היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבת יחיד מלאה לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן:...................................

(1) בעד בן זוג...;

(2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, 'ילד' - כהגדרתו בסעיף 238."

סעיף 238 לחוק, שאליו מפנה סעיף 200(ג)(2), מגדיר " ילד" בלשון זו -

"'ילד' - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח...".

2.         פרק י"ד לחוק (סעיפים 296-333) מאגד תחתיו הוראות כלליות שונות בענייני גמלאות. סעיף 303 קובע, בין היתר, שככלל, זכות לגמלת כסף אינה ניתנה להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא והיא אינה עוברת בירושה. סעיף 304(א) לחוק קובע כי במצבים מסוימים, שבהם הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, ניתן לשלמה לידי אדם אחר על פי שיקול דעתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם - " המוסד"). וכך הוא מורה -

"נוכח המוסד כי הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או שבהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר, בתנאים שקבע המוסד, כמקבל הגמלה, ולשלם לו את הגמלה, כולה או חלקה, והכל בתנאים שייראו למוסד; החלטה לגבי מינוי מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה התייעצות עם פקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך." (הדגשה שלי - י.א.ש.).

            משהמסגרת הכללית לדיון מונחת בפנינו, נפנה להצגת פרטי המקרה הספציפיים.

רקע עובדתי

3.         התובע בב"ל 4531-07-11 (להלן - " התובע") והתובעת בב"ל 23272-09-11 (להלן - " התובעת") הם בני זוג המצויים בהליכי גירושין ומקיימים משקי בית נפרדים (להלן יחד - " התובעים"). לתובעים 4 ילדים; שני הבוגרים מצויים במשמורתו של התובע מחודש 1/10 ואילו שני הצעירים מצויים במשמורתה של התובעת.

4.         לתובעת נקבעה דרגת נכות בשיעור של 90% ודרגת אי כושר בשיעור של 75% ובגין כך היא מקבלת קצבת נכות בסיסית מהנתבע. בנוסף לקצבת הנכות הבסיסית זכאית התובעת לתוספת תלויים עבור " שני הילדים הראשונים", מכוח סעיף 200(ג)(2) לחוק, ותוספת זו שולמה לידיה באופן מלא עד ליום 1.2.11.

5.         ביום 17.1.11 פנה התובע לנתבע בבקשה לקבל את תוספת התלויים לידיו, בנימוק שהחל מחודש 1/10 שני הילדים "הראשונים" מתגוררים אצלו ופרנסתם עליו. מתעודת עובד ציבור מטעם הנתבע מיום 14.3.12 עולה כי הלה החליט לפצל את תשלום התוספת, כך שמחציתה תשולם לתובע ומחציתה - לתובעת (להלן - " ההחלטה"); כי כך נעשה עד לחודש 4/11; וכי החל מחודש 5/11 הקפיא הנתבע את תשלום חלקו של התובע בתוספת וזאת עד למתן פסק הדין דנן.

6.         בדיון שהתקיים בפנינו התברר כי בטרם קיבל הנתבע את החלטתו, ערך בירורים שונים, ובהם התייעצות עם פקידת השיקום, שהמלצתה לפצל את תשלום התוספת בין התובעים התבססה על מידע שהתקבל ממקורות שונים - בין היתר פגישה עם עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה, שיחה עם עובדת סוציאלית מהמרכז למניעת אלימות, פגישה עם התובע, שיחה עם התובעת ועיון בתיק הנכות של התובעת אצל הנתבע.

7.         התובעים עתרו כנגד החלטת הנתבע בשתי תביעות נפרדות, ואלה אוחדו בהחלטתה מיום 7.2.12 של סגנית הנשיאה, השופטת יהודית גלטנר-הופמן.

טענות הצדדים

8.         לטענת התובע, סעיף 200(ג)(2) לחוק קובע במפורש כי תוספת התלויים משולמת בעבור כל אחד מ שני הילדים הראשונים, ומשאלו מצויים בחזקתו ולא בחזקת התובעת - יש לשלם את התוספת המלאה לכיסו.